עיתונות ברשת: המדיה החדשה

"עיתונות באינטרנט? על מסך של מחשב? חדשות? מאמרים? זה לא ייתכן. זה לא יקרה לעולם. איש לא יצליח לערער מסורת של מאות שנים. עזבו שטויות. שרדנו את הרדיו. את הטלוויזיה. נעבור גם את האינטרנט".

ייתכן ששיחה כזאת היא המצאה. בדיה. מדע בדיוני. שיחה שמעולם לא התקיימה בשום מערכת של עיתון, בשום מקום בעולם. מצד שני, סביר יותר להניח ששיחה כזאת, אלפי שיחות כאלה, התקיימו כמעט בכל מערכת של עיתון, בכל מקום בעולם. כי מערכת היחסים בין המדיה המסורתית לזו החדשה, כבר אמרנו, עברה כמה גלגולים. בהתחלה היתה התעלמות מוחלטת. בעצם, המלה התעלמות לא ממש מדויקת; המונח הנכון הוא "בוז". זה לא רציני, לא יחזיק מעמד. ובכלל, חדשות בחינם? למה מה קרה? ומי בכלל רוצה או מסוגל לקרוא משהו על המסך הקטן והמרצד הזה? זה לא יקרה, הבטיחו האנשים בחליפות האפורות. ובאמת: אתם מסוגלים לראות את מר בראון או מר סמית ניגשים לשירותים עם מסך ומקלדת במקום העיתון המסורתי?

אז בהתחלה העיתונים הגדולים לא ממש התרגשו. וגם אם כן, הם לא הראו את זה. לא באמת האמינו שמישהו יוכל להתחרות בהם, במוניטין שלהם, באיכות הכתיבה, בעומק, במסורת. "אנחנו מותג", חזרו ואמרו. ועל מותגים לא מוותרים כל כך מהר. מישהו מעלה על דעתו מנוי ותיק על הניו-יורק טיימס למשל, או וושינגטון פוסט, או וול סטריט ז'ורנל, או אפילו ידיעות או מעריב - מוותר פתאום על הרגל של שנים? של עשרות שנים? שמישהו יהיה מוכן לקום בבוקר, ובמקום לאסוף מסף הדלת את העיתון המקופל - לגשת, עם הקפה ביד, לחדר הסמוך ולראות מה חדש בעולם מעל גבי מסך זכוכית? לא יעלה על הדעת.

להתעלם, לעכב, לבלום

השיטות שבהן נקטו העיתונים הוותיקים במלחמתם נגד התינוק החדש והמעצבן היו שונות ומגוונות. בראשית היתה ההדחקה. לאמור, "אין חיה כזאת". וגם אם יש, היא לא מדברת באותה השפה כמו זו שלנו. היא שייכת לדור אחר, צעיר, קופצני, דור שאינו מעריך את המלה הכתובה, את הדיוק, את האמינות - דור ה-MTV. אחרי ההדחקה ובמקביל, היתה ההתעלמות. נו, אז יש חדשות ברשת. מישהו הכניס קצת מאמרים. מה זה נוגע לנו. היו אמנם כלי תקשורת ותיקים בודדים, שזיהו די מוקדם את הפוטנציאל של המדיום החדש, והלכו על האתגר הזה. למרות האזהרות מפני קניבליזציה. למרות החשש המוצדק מאובדן הכנסות. למרות שלא באמת האמינו שהדבר הזה שווה משהו.

בארצות-הברית היה זה "עיתון הטלוויזיה" USA Today - ממש לא במפתיע - שנענה ראשון לאתגר. עד היום, מהדורת הרשת של העיתון האמריקאי הארצי, מזכירה את העיתון המודפס, כמעט אחד לאחד. וגם זה לא מפתיע.  כי USA Today שיווק את עצמו מלכתחילה כעיתון מודפס שאמור להזכיר טלוויזיה: קצר, צבעוני, רדוד, שטוח. מכיל קצת מכל דבר. גם המכירה של אותו עיתון, בראשית דרכו, התבססה על הדמיון למכשיר הטלוויזיה: מכשירי המכירה האוטומטיים של העיתון עוצבו כמסכי טלוויזיה. כך שכאשר פרץ לחיינו המחשב האישי, ואחריו האינטרנט - מה היה טבעי יותר מאשר למצוא שם, ממש בהתחלה, את המהדורה המקוונת של היומון האמריקאי הנפוץ USA Today.


אם אינך יכול להכות אותם - הצטרף אליהם

זמן לא רב לאחר מכן הצטרפו לחגיגה המקוונת כל שאר העיתונים. חלק מתוך הכרה שזה נחוץ, וחשוב, ושהאינטרנט הזה הוא לא משהו שהולך להיעלם (כפי שקיוו קודם לכן); אחרים מחוסר ברירה, כשהבינו שהם פשוט נשארים מאחור. וכך עלה הניו-יורק טיימס המכובד והמכופתר עם מהדורה מקוונת, אלא שהוא הציג בחינם רק את עמוד השער (העתק כמעט זהה של העיתון המודפס), ודרש מהגולשים להירשם כמנויים - ולשלם (!) - על הצפייה בעמודים הפנימיים. כמובן שאחרי כמה חודשים של אפס הכנסות ובריחת מנויים - הדרישה לתשלום נעלמה כלא היתה, והחבורה המעונבת מניו-יורק הסתפקה ברישום הגולשים. תהליך דומה עבר על רוב העיתונים האחרים.

בכלל, בדומה למה שהתרחש ברוב חלקי הרשת, גם העיתונות המסורתית עברה מספר שלבים של ניסוי, תעייה, הרבה יריות באפילה ולא מעט כסף זרוק, עד שהגיעה למקום שבו היא נמצאת כיום ברשת. פה ושם נרשמו ניסיונות מרתקים בעיצוב, בממשקים אינטראקטיביים, בשילוב בין טקסט כתוב לווידיאו, אודיו, פעילות קהילתית ועוד. עד שהמדיה התייצבה במקום שבו היא ממוקמת היום, עם גרסאות מקוונות של המהדורות המודפסות.

דברים מעניינים יותר קרו לערוצי החדשות הפחות מסורתיים. רשת  CNN היא דוגמה טובה.  כבר שנים שמאכילים אותנו בסיפור הזה, שהאינטרנט והטלוויזיה מתקרבים והולכים, והנה, ממש מעבר לפינה, יהיה מדובר במדיום אחד ענק, ממוזג. רק חכו רגע, שיגיע האינטרנט המהיר. ובכן, שורות אלה נכתבו על מחשב שטס במהירות בזק של ADSL עם תוצאות בהחלט מרשימות ביחס לקצב העבודה בכמה וכמה שנות גלישה איטיות ומתסכלות. אבל טלוויזיה? נו, עוד רחוקה הדרך. וכך, גם ברשת החדשות שמשדרת מכל קצוות העולם 24 שעות ביממה, חשבו שבסוף הדרך, הרשת תהיה טלוויזיה וגם אינטרנט, ושניהם ידברו באותה השפה. החברים באטלנטה, כמו שהם יודעים, התנפלו על המדיום החדש במלוא המרץ והכסף, הקימו את המפעל שנקרא סי.אן.אן אינטראקטיב, הלכו על פרסונליזציה עם My CNN, שילבו הרבה וידאו ואודיו, שינוי עיצוב מדי חודש, הוסיפו ערוצים והלכו כל שיתופי פעולה מרתקים (לדוגמה בספורט, עם ספורטס אילוסטרייטד) וגם האיחוד עם טיים וורנר הבטיח גדולות ונצורות. אבל המציאות, כרגיל, היתה חזקה מכל הפנטזיות. טלוויזיה זו טלוויזיה, ומחשב זה מחשב, והאינטרנט והטלוויזיה עדיין לא חוברו להם יחדיו. אולי, פעם. עוד נראה.