במאמרו Why Content Management Fails , עוסק ג'פרי וין במיתוס של מערכות ניהול תוכן (CMS). "הרבה חברות פונות אלי בתלונות לגבי אתר האינטרנט שלהם", אומר וין. "לטענתן, האתר שלהם מאוד לא מעודכן, יוצא משליטתן, ובקיצור - בלגן שלם".
ומה הפתרון שהן מוצאות? שולחות את האתר לטיפולה של מחלקת מערכות מידע, ודורשות מאותה מחלקה למצוא "פתרון לניהול תכני האתר, ושלא יהיה צורך לשבור תוכנית חיסכון בשביל זה!" מחלקת מערכות מידע, או מחלקת המיחשוב מזדרזות למצוא את פתרון הפלא: מערכת ניהול תוכן ידידותית, משוכללת, ונוחה, אותה הן רוכשות או מפתחות, וממהרות לתת הדרכה לכל שאר היחידות, בהן נוצרים תכני האתר.
הנהלות הארגונים חושבות שעל-ידי פיזור הפונקציה של יצירת התוכן בין המחלקות השונות של הארגון, הן נותנות ליחידות השונות את הכוח לנהל את חלקם באתר בעצמן, ומקוות כי היחידות תסדרנה בעצמן, מבלי להטריח יותר מדי את מחלקת המיחשוב...
הרעיון מעניין. אז למה הביצוע כושל? למה היחידות השונות בארגון אינן משתמשות באותה תוכנה נפלאה שפותחה עבורן? תשובת היחידות היא בדרך כלל: "לא היינו זקוקים לתוכנה הנהדרת שלכם. כל מה שאנחנו זקוקים לו הם כמה עורכים טובים".
במאמר מציע וין כיצד לתקוף את בעיית תהליך העריכה, ואחר כך מסכם ואומר: "זוהי יותר מדרך לניהול תוכן; זוהי תחילתה של אסטרטגיית תוכן - תוכנית שתביא לכך שהאתר יהיה מעודכן, שהגולשים/הלקוחות יגיבו אליו, שייתן להם מידע מלא, ויעזור להם לקבל החלטות שיגבירו את נאמנותם לארגון ולאתר שלו." והוא חותם דבריו במילים: "And frankly, I could not care less what system you use to publish it. "
למאמר המקורי
